התחלת קשר שנראה רציני, אבל הגבר פתאום נעלם או לא יוזם או נעלם וחוזר. בשלב הזה לרוב מתחיל ניתוח אישיות. את חושבת שאם הוא לא היה בדיוק בתקופה לא טובה, היית מצליחה לממש את החיבור ה״חד פעמי״ הזה. אבל כשאת עסוקה בלנתח את הבחור שפגשת או שאיתו את יוצאת, את גורמת לעצמך נזק, מ-3 סיבות עיקריות
הרבה נשים משתפות בקבוצת הווצאפ של התוכנית שלי, על קשר שנראה מבטיח, אבל הבחור פתאום נעלם או לא יוזם או לא חוזר.
בשלב הזה לרוב מתחיל ניתוח של הבחור המדובר: הוא לא בשל, יש לו בעיה רגשית, הוא נמנע וכדומה.
הדברים נאמרים הרבה פעמים על מנת לנחם ולחזק, אבל לרוב קורה בדיוק ההיפך: זה רק גורם לצער ואשליה שאם הוא לא היה בתקופה קשה/ עבר הרבה בחיים/ נכה רגשית/ נמנע / שקר כלשהו, היא הייתה יכולה לממש את הפוטנציאל של החיבור ה״חד פעמי״ הזה.
סיטואציה אחרת שבה זה קורה כאשר יוצאים עם מישהו תקופה, ולאחר זמן מה, מתחיל הסיפור של התרחקות והתקרבות.
זה קורה אחרי כמה דייטים או תקופה, היא כבר נקשרה אליו, קשה לה לוותר, ואז היא מתחילה להסביר לעצמה, ולמי שמוכן לשמוע, למה קשה לו, ושהוא עבר הרבה. באחת משיחות האימון, מישהי תארה את זה כ-״להיות הסניגורית שלו״.
מה שנותן לה מספיק תירוצים להמשיך לנסות ולנסות בכל זאת. זה יכול לעבוד אולי כמה חודשים, אבל לאט לאט נוצרת שחיקה בערך העצמי שלה, מפני שזה לא הקשר שהיא רוצה.
כשאת עסוקה בלנתח את הבחור שפגשת או שאיתו את יוצאת, את גורמת לעצמך נזק, מ-3 סיבות עיקריות:
ראשית, את מקטינה אותו
במקום להתייחס אליו כמו אדם בוגר עם יכולת לנהל את החיים שלו, את מתייחסת אליו כמו אל ילד קטן שצריך הכוונה או חתול פצוע שמצאת ברחוב.
תסתכלי שניה ותבחיני: אם מדובר בגבר בוגר שמסוגל לנהל את החיים שלו, הדרך שבה הא מתנהל זו אחריות שלו. אם מדובר במישהו במצב בעייתי, אולי שווה לך לשקול אם מתאים לך להמשיך את הקשר. בכל מקרה יש הבדל משמעותי בין לתת תמיכה לבין להיות בצד המטפל בקשר.
שנית, כשאנחנו מקטינים אחרים, אוטומטית אנחנו מקטינים את עצמינו
אם כדי להרגיש ביטחון ולקבל סוג של וודאות, כוזבת יש לומר, את צריכה לנתח אותו ולהפוך להיות בעמדה של ׳יודעת יותר׳ או מטפלת, זה אוטומטית מקטין גם אותך, כי זה אומר שבלי זה את לא תרגישי בעלת עוצמה.
לנשים עם דפוס היקשרות חרדתי יש נטיה לתפוס את הצד המטפל והמכיך בקשר, מפני שזה נותן להן תחושה של משמעות ושל נחיצות. הן מסיקות שבגלל שהן משמעותיות הגבר ישאר איתן. רק שזה לא משרת אותן בשום צורה, מפני שהן נשארות במקום שבו הן לא מרגישות מספיק ראויות לקשר בזכות עצמן.
אם את צריכה להקטין מישהו אחר על מנת להרגיש עוצמה, את מקטינה גם אם עצמך.
ולבסוף, זה מרחיק אותך מעצמך
במקום לבדוק מה את מרגישה ואיך דברים משפיעים עליך, מה עובר עליך, מה את רוצה, ומה חשוב לך, את עסוקה בצד השני. ומה איתך?
יש משפט שנשים שפונות אלי על מנת לקבל אימון חוזרות עליו כמעט בכל שיחה – אני רוצה להיות מחוברת לעצמי.
איך תהיי מחוברת לעצמך בזמן שכל מה שאת עושה זה להיות מחוברת למישהו אחר?
זה בסדר ונכון להיות קשובה לצרכים של הצד השני, קשר הוא כביש דו סטרי. רק שימי לב שההדדיות הזו באמת מתקיימת. אם את רק בצד שמתחשב, ועסוקה איך לקדם את הקשר בכל מחיר, את עלולה לאב דאת עצמך בדרך.
כששאלתי אותה למה היא ממשיכה לעשות החייאה מלאכותית לקשרים שלה, היא אמרה שיש לה תקוה שאחרי שהוא יכיר אותה יותר, והקשר טיפה יתבסס, זה יתאזן וישתנה. אבל זה מעולם לא קרה.
וככה, עם הזמן, מקשר לקשר נוצרת שחיקה בערך העצמי, הדפוס החרדתי מעמיק ונדמה שעל מנת שתהיה לנו אהבה, אנחנו צריכות לוותר על עצמינו.
נשים עם דפוס היקשרות בטוח לא עסוקות בשאלה מה מניע את הצד השני. הן לא מבזבזות את הזמן ואת המשאבים האנרגטיים שלהן על ניתוח פסיכולוגי מעמיק של אדם שהן בקושי מכירות גם ככה.
הן עסוקות במה מתאים להן ומה לא, מה עובד להן ומה לא. הן יוצרות תקשורת ברורה לגבי הדברים האלה, ומאפשרות לצד השני להחליט לבד איך הוא מתכוון להתייחס לכך.
איך אמרתי לה בסוף השיחה:
תפסיקי להיות הסנגורית שלו, ותתחילי להיות הסנגורית של עצמך!
5 ימים, 15 דקות ביום ושינוי אחד משמעותי
קבלי ממני במתנה אתגר קצר פשוט ויעיל ישר למייל שלך - שבו:
תזהי מתי זה פחד שמתחפש לאינטואיציה ואיך זה נשמע אצלך בראש
תלמדי לצאת מהלופ של מחשבות, שאלות והתלבטויות
תפתחי את “שריר ההקשבה לקול הפנימי”
תתחילי לסמוך על עצמך במקום לחפש אישורים מבחוץ