תקשורת מקרבת היא אחד הכלים הכי חשובים שיש לנו ביחסים, אבל לבעלי סגנון היקשרות חרדתי קשה ליישם אותה. במאמר הזה אני משתמשת בשני ודני מחתונמי כדוגמא לשתי סיבות שבגללן זה קורה.
בפרקים האחרונים של חתונמי ראינו איך הדינמיקה בין שני לדני השתפרה. הם התקרבו מנטלית ופיסית, חזרו לישון יחד, והיה נראה שהם על מסלול נכון. עד שדני אמר לה, שהוא סקרן להבין למה יעל ודני שידכו לו מישהי רוחנית, מה שגרם לה להתפוצץ.
כשדני הפסיכולוג שואל אותה למה היא לא אמרה לדני על הדברים שמפריעים לה, ומנסה להבין למה האמירה שלו כל כך הרגישה אותה, אנחנו מגלים שתי נקודות עיקריות שמונעות מאנשים עם דפוס חרדתי ליצור תקשורת מקרבת ואותנטית
הטעות הראשונה היא לשמור דברים בבטן
שני אומרת שהיו לאורך הדרך דברים שהפריעו לה והיא שתקה כי היא לא רצתה לעשות עניין. בכל פעם כאשר משהו הפריע לה, היא בחנה עם עצמה אם זה קריטי, כי היא לא רצתה לעשות מזבוב פיל.
זה נשמע כמו טיעון הגיוני, רק שמה שנמצא מתחת זה הפחד לעשות סצנה, לצאת רגשנית, מתלוננת. הפחד להרחיק את דני גרם לה להקטין את מה שמפריע לה.
אבל שכצוברים דברים בבטן, קטנים ככל שיהיו, בסוף כל הזבובים הפוכים לפיל אחד גדול. וזו הסיבה שזה פוצץ אותה ברגע.
זו הסיבה שאחרי תקופה כל כך יפה, אחרי יום כזה מהמם שהיה להם, אמירה אחת גורמת לה להיות מאוד דרמטית ולהגיד שזה הרס הכל.
קודם כל בטוחים אומרים אם משהו מפריע להם, הם לא עושים מזה דרמה הם פשוט משתפים
אחת המתאמנות שלי שאלה אותי פעם – איך להגיד את זה בלי להתלונן?
והתשובה שלי הייתה – אם לא תתלונני זה לא ישמע כמו תלונה
כשיוצרים תקשורת מקרבת, אנחנו אומרים מה מפריע לנו, זה בא ממקום של שיתוף, ולא ממקום של תלונה.
שני למשל היתה יעול הלהגיד לדני – כשאתה מדבר על הרוחניקיות שלי, זה מתפרש אצלי כאילו זה הדבר היחיד שמאפיין אותי, כאילו אין לי עוד צדדים ועוד איכויות
הטעות השניה היא חוסר הבחנה בין הסיטואציה לפרשנות
בתקשורת מקרבת אחד השלבים החשובים הוא הפרשנות למה שנאמר.
בפועל, מה שקרה זה שדני תהה איך הביאו לו מישהי רוחנית, כשברור שהוא בחור מאוד לא רוחני. והוא שיתף את שני בשאלה שלו. זה סקרן אותו להבין את החשיבה מאחורי זה.
אבל בגלל שלשני יש דפוס היקשרות חרדתי ויש לה חוסר ביטחון, היא לוקחת את זה אישית כאילו שמשהו לא בסדר אצלה, והיא גם אומרת, שזה גרם לה להרגיש שזו ביקורת עליה, כאילו שהיא לא בסדר ולא מספיק טובה, כאילו שהיא חד ממדית והרוחניות זה כל מה שיש בה.
אם היה לה דפוס בטוח, היו לה הערכה עצמית וביטחון עצמי גבוהים, והיא לא היתה לוקחת את זה בהכרח כביקורת, אלא כשאלה שדני העלה, מתוך מה שהוא שמע את חברה שלה אומרת.
במקום זה, היא היתה יכולה להגיד בחיוך משהו כמו – אולי שידכו אותי אליך למרות הרוחניקיות שלי?
מה קורה כאשר יש חוסר הבחנה בין הסיטואציה לפרשנות?
אם למשל אני לוקחת כל דבר כביקורת עלי, כאילו שאני לא בסדר, וגם צוברת את זה בבטן, אני מגדלת פצצה מתקתקת שרק מחכה להתפוצץ, ואז קורה בדיוק הדבר שממנו מנסים להימנע מלכתחילה.
ומה התוצאה של זה?
במקום להגיד את הדברים כמו שהם בצורה פשוטה, חרדתיים יויצרים תקשורת על ידי פעולות מחאה על מנת לקבל תשומת לב מבן הזוג ולהרגיש שוב בטוחים ורצויים.
שני עשתה את זה כמה פעמים:
- היא הלכה לישון בחדר השני כשהם חזרו מסיישל, מבלי להגיד מילה
- היא נעלמה בבוקר בלי להשאיר פתק
- והפעם היא הלכה לחדר השני בעצבים
וזה גם עובד לה, כי דני נותן לה יחס, מתקשר והפעם הוא בא לחבק.
הבעיה היא, שפעולות מחאה עובדות בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא מרחיקות. זו הסיבה שדני אומר ששני נהדרת אבל שהוא לא מרגיש מספיק מחובר אליה והיה רוצה להרגיש יותר.
וזו בעצם הטרגדיה של הדפוס החרדתי: הם חוששים ליצור תקשורת ישירה ופשוטה כי הם פוחדים להרחיק מהם את בני הזוג, אבל בסופו של דבר הם צוברים את הדברים בבטן והם מקבלים בדיוק את מה שהם פחדו שיקרה מלכתחילה.
אני מלמדת תקשורת מקרבת רק בסוף התוכנית שלי, מפני שברור לי שלפני המילים והניסוח, מה שהכי חשוב זה המקום הפנימי שממנו מגיעות המילים
הדרכה מיוחדת:
איך להפוך לבטוחה על מנת ליצור זוגיות ללא חרדות
בהדרכה הזו אני לוקחת אותך אל מאחורי הקלעים של המוח הבטוח.
בה תקבלי 5 כלים משני תודעה מתוך התהליך שעשיתי כדי להפוך את עצמי מחרדתית לבטוחה