לדירק ג׳נטלי הבלש ההוליסטי יש שיטת ניווט משלו: הוא נוסע אחרי מכונית שנראה לו שהיא יודעת לאן היא נוסעת. הוא אף פעם לא מגיע למקום שאליו הוא התכוון להגיע, אבל הוא תמיד מגיע למקום שבו הוא צריך להיות. אבל מה הקשר בין דירק ג׳נטלי, תקשורת מקרבת, דפוסי היקשרות שני ודני, וחתונה ממבט ראשון?
בפרק האחרון של חתונמי יכולנו לראות הדגמות מעולות למאפייני התנהלות ותקשורת של דפוסי היקשרות שאינם בטוחים – הדפוס הנמנע והדפוס החרדתי.
כשהדפוס החרדתי מרגיש איום על הקשר, הוא מחפש איך לקבל את הביטחון שלו בחזרה על ידי מה שנקרא פעולות מחאה. יש כל מיני סוגים של פעולות מחאה, המטרה של כולן זהה ובדרך כלל גם הנזק.
להיכנס לישון בחדר אורחים בלי אף מילה זו פעולת מחאה. ללכת בבוקר בלי להשאיר פתק זו פעולת מחאה. וזה באמת עובד – דני מתקשר אליה לברר איפה היא.
כשהוא מתקשר היא מסבירה לו מה קרה – רק שזה מתפרץ בלי הכנה מוקדמת, בטונציה מאוד אמוציונאלית ותקיפה. שני מתקשה לעצור את עצמה, מפני שפעולות מחאה בדרך כלל רק מעלות את המפלס של ההצפה הרגשית.
המשפט הראשון שנתקלתי בו אחרי הפרק האחרון של חתונמי היה: ״כל הכבוד לשני על כך שייבשה את דני. מגיע לו ושילמד״. הבעיה היא, שיחסים שנבנים על חינוך, מרגישים באמת כמו גן ילדים.
אני לגמרי מבינה את המקום של שני. היא הרגישה לא רצויה ולא בא לה לישון איתו. לגיטימי לחלוטין. אין לי בעיה עם ההחלטות שלה, אבל כמו שאומרים במשחקי השף – הרעיון טוב הביצוע כושל.
כל אחד מהם מרגיש פגוע ומותקף, מאשים ומחנך את השני. ״זוכר מה דני אמר?״ היא אומרת לו, אתה צריך לראות גם את הצד שלי. דני מצידו תוקף בחזרה, ומאשים אותה שהיא אימפולסיבית. וזה ששניהם צודקים לא הופך את זה לאפקטיבי.
ומה קורה כשיוצרים תקשורת מקרבת?
כשקארין אומרת לאיתמר ברכב מה מפריע לה, איתמר מקשיב ומבקש הסברים, כי הוא באמת מנסה להבין מה לא היה בסדר, ולוקח את זה לתשומת ליבו. איתמר לא יודע, אבל הירידות על קארין מול החברים שלו, היו פעולות המחאה של המערכת החרדתית שלו, אל מול מישהי שהוא הרגיש שמרחיקה אותו. מפני שבעוד שהדפוס החרדתי מייצר פעולות מחאה על מנת לבסס קרבה וביטחון, הדפוס הנמנע עושה את מה שנקרא פעולות ניטרול, כדי ליצור לעצמו מרווח ביטחון. זו הסיבה שקארין משאירה את המזוודה באוטו, לא מוכנה להחשף בפניו בלי איפור ומעדיפה להפיק לו צפייה במשחק כדורסל במקום ללבוש לידו טרנינג. יעל גם אומרת לה – תפסיקי לעשות פרויקטים, תביאי את עצמך בטרנינג. ולמה? כי אנחנו מתאהבים בבני אדם ולא בפלקט. גם מעיין ועומרי מתחילים לגשר על הפער בין פעולות מחאה ופעולות ניטרול. הפעם יכולנו לראות אותם בשיחות יותר אותנטיות, כשהם לוקחים אחריות הדדית.
מעיין אומרת שהיא מרגישה שההתנהלות שלה אחרי סיישל הורידה לו את החשק, ועומרי לוקח אחריות שאולי הוא גרם לריחוק שלה. ככל שהפרק מתקדם, והם מוכנים לשתף את הרגשות שלהם, נעלם הדפוס והאדם מופיע – עד להפי אנד בנשיקה שבסוף הפרק.
תקשורת מקרבת היא לא שיטה שאני המצאתי, וכשאני מלמדת אסרטיביות ותקשורת, זה הפרק האחרון בתוכנית הלימודים שלי. למה? מפני שלא משנה כמה נלמד את הכללים, מה שיקבע אם התקשורת שלנו תהיה מקרבת או לא, יהיה המקום הפנימי שממנו היא מגיעה.
כדי להיות אסרטיביים וליצור תקשורת אותנטית אמיתית ודיאלוג פתוח, נדרש ביטחון פנימי גבוה, מבלי לפחד מהתגובה של הצד השני.
אנשים שיש להם דפוס היקשרות בטוח, עושים את זה באופן טבעי.
וכמה שזה נשמע טוב על הנייר, אנשים בעלי דפוס היקשרות שהוא לא בטוח, מתקשים לעשות את זה מפני שהם מפחדים מהתגובה שהם עלולים לקבל.
הם פוחדים מדחייה.
וכל עוד הפחד הזה מנהל את העניינים, גם החרדתיים וגם הנמנעים, מנסים להשתמש בתקשורת מקרבת כאמצעי למניפולציה, ולא מבינים למה זה לא מצליח להם. העניין שמרוב פחד הם מפספסים את הנקודה: אסרטיביות ותקשורת מקרבת, לא נועדו לגרום לצד השני להגיד לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע, או לעשות את מה שמתאים לנו. אסרטיביות ותקשורת מקרבת, נועדו ליצור דיאלוג פתוח, שבו לכל צד יש לגיטימציה להרגיש את מה שהוא מרגיש, לבקש את מה שהוא רוצה לקבל, ולסרב לעשות את מה שלא מתאים לו. זו גם הדרך שבה אנחנו לומדים הכי הרבה על מי שנמצא מולנו, והאם יש לנו בסיס ליצירה של מערכת יחסים אוהבת ובטוחה או לא, ואחת הסיבות שאנשים עם דפוס בטוח מצליחים לזהות מהר ובקלות מי מתאים להם ושווה את ההשקעה ומי לא. ולא מבזבזים את הזמן על האנשים שלא נכונים. זה בעצם כמו לנסוע אחרי מכונית שנראה שהיא יודעת לאן היא נוסעת – זה אולי לא תמיד נותן לנו את התוצאות שהיינו רוצים לקבל, אבל זה תמיד מביא אותנו בדיוק למקום שאליו היינו צריכים להגיע.למה אני לא מצליחה להיכנס לקשר זוגי ומה אני עושה לא נכון?
הרשמי וקבלי במתנה את המדריך של המדע החדש של דפוסי היקשרות רומנטיים