בחתונמי, כמו בחתונמי, בכל פרידה נמצא שני מחנות. המחנה של מנור, חושב שאין דבר כזה אישה שהיא יותר מידי, אלא גבר שלא מסוגל לראות את המדהימות שלה. שכל הכבוד לה שהיא נאמנה לעצמה ולאופי שלה, ושככה היא ומי שלא טוב לו, יום טוב לו. לעומת זאת, מחנה בן סבור שמנור ממש הגזימה, שהיא עשתה מלא סצנות, שאם גבר היה נוגע ככה כל הזמן באישה, מחבק אותה בלי שממש מתאים לה, היו אומרים שזו הטרדה מינית.
ניתוח הדינמיקה בין מנור ובן מתוך המודל של דפוסי היקשרות רומנטיים יכול בהחלט לשפוך אור אחר על הסיטואציה
מאוד ברור שלמנור יש דפוס היקשרות חרדתי. מהרגע הראשון היא מספרת שהיא הוציאה דרכון אירופאי בשביל בחור שרצה לגור בחו״ל, שמרה שבת בשביל זה שרצה לשמור, והפסיקה לעשן ושתתה עשב חיטה בשביל בחור אחר. או במילים שלה: ״מה שצריך״. ואחד המשפטים שמאוד מאפיינים חרדתיים: ״זאת אולי ההזדמנות היחידה שלי למצוא את מה שמתאים לי. אף אחד לא מבין כמה אני בונה על זה.״
למרות שההתחלה בינהם נראתה סבבה, פעולות המחאה של מנור התחילו להופיע ברגע שנוצר איום על החלום ועל ההזדמנות האחרונה שלה. ההתפרצות על בן כאשר הוא דיבר עם השף שהכינה להם אוכל, הייתה ללא ספק טרן אוף רציני. ואולי בן היה מתגבר על המכשלה הזו אלמלא מה שנוסף לה בהמשך.
המגע שהגיע הרבה מאוד מצידה והרבה פחות ביוזמתו, ההערות על הסקס, הלחץ על נושא המגורים. כשבן אמר לה שאם היא תצטרך להתאוורר טיפה בדירה שלה זה בסדר, מנור כועסת, כי הם אמורים להרים בית משותף עם ילדים. וככה לא מתנהל זוג.
וזה מה שאני מכנה ״התקפת חרדתית״. כי כשמערכת ההיקשרות מופעלת, כל שאר המערכות כבויות. ומנור כבר לא רואה את בן. היא רואה רק את הפוטנציאל לקשר ולזוגיות ולילדים שהיא כל כך רוצה.
ומי לא הזדהתה עם המשפט שלה, שיש לה ארגזים של אהבה לתת? אבל כשמפילים את כל הארגזים בבת אחת, זה לא מפתיע שהחתן נראה כאילו היכו אותו על הראש.
מי שרוצה דוגמא נוספת לאיך לא מפילים את עצמך על מישהי שרק עכשוי הכרת היה יכול לראות אתמול את תצוגת התכלית של שי להדס. ואני מצפה שבהמשך, ככל ששי ינסה למצוא חן בעיניה יותר, ויתלהב ממנה יותר, ולשפוך עליה את ארגזי האהבה שלו, ככה הוא ימצא את עצמו שוב, כנראה, תולה את הבגדים שלו לייבוש, אחרי שיקבל ממנה דליים של קרח.
אני חושבת, שמה שהרחיק את בן ממנור בשלב כל כך מוקדם, הוא לא בהכרח האופי שלה, אלא השילוב של האופי שלה עם דפוס חרדתי. בפרק הפרידה יעל אומרת לו: ״אתה לא מכיר אותה כמו שאנחנו מכירים אותה. אתה מכיר רק חלקים ממנה.״
ואני אומרת שההיפך הוא הנכון, אתם לא מכירים אותה, כמו שהוא מכיר אותה. ואת החלקים שיצא לו להכיר, הם החלקים הפחות יפים של המערכת החרדתית שלה.
ומה לגבי בן נדל? מה הדפוס שלו?
בהתחלה היה נדמה לי שלבן יש דפוס בטוח, במיוחד לאור תגובה שלו למנור אחרי הסצנה עם השפית. אבל משהו לא היה שלם לי עם ההבחנה הזו, מפני שהייתי מצפה מאדם בעל דפוס בטוח להושיב את מנור לשיחה פתוחה, ולדבר איתה בצורה מאוד ישירה וברורה.
מה שגרם לי לחזור אחורה ולהסתכל מה בן אומר על עצמו בפרק שבו הכרנו אותו. בפרק הזה בן אומר שהוא פוחד שיינטשו אותו ושיש לו פחד לנטוש את האחר, ויעל מסכמת שהוא נוטש לפני שיינטשו אותו.
ממש לפני החתונה עצמה הוא אומר שהוא מרגיש שמשהו טוב עומד לקרות, שהוא אפילו מתאהב בפנטזיה, ומדמיין סיטואציות שלו ושלה.
מה שהוביל אותי לחשיבה שגם לו יש דפוס חרדתי ברמה מסוימת. ומה שמחזק אותו זו הבחירה שלו במקצוע טיפולי, במקום שבו תמיד ירצו אותו ויזדקקו לו.
וזו הסיבה שאפילו בשיחה עם הפסיכולוגים, הוא לא מצליח להגיד שהוא רוצה ללכת, אלא שהוא רוצה לדבר על הדברים ולפתוח אותם.
בסופו של דבר דווקא מנור לוקחת את העמדה הבטוחה בשיחה, ואומרת שהיא לא מוכנה להיות במקום שבו היא לא רצויה.
ומילה אחת על ההתנהגות של בן בפרק הפרידה
הייתה הסכמה כמעט גלובלית ברשת על ההתנהלות הגועלית של בן בשיחת הפרידה, אז צפיתי בה שוב. בן לא אומר מילה אחת על מנור, למעט העובדה שהוא לא נמשך אליה, מה שכמובן לא נעים לאף אחת או אחד לשמוע.
אבל בן לא אומר שמנור אינה בחורה מושכת, למעשה הוא לא אומר עליה כלום.
הוא אומר לדני ויעל שהוא מאוכזב מהם, אם אחרי 5 חודשים הם לא מבינים מה הוא היה צריך כדי להימשך. הוא צריך רומנטיקה, רוך ועדינות על מנת להימשך, ובשל חסרונם של אלה, הוא נכבה.
בצפייה מהצד, אני לא יכולה שלא להסכים איתו, ואם המצב היה הפוך מבחינה מגדרית, לא היינו כל כך סלחנים. מנור רצה קדימה מהר מידי, גם ברמה הפיסיולוגית ולא רק במנטלית.
העניין הוא, שהסיפור של מנור לא שונה בהרבה מסיפורן של הרבה נשים עם דפוס חרדתי, שגם בלי המצלמות והלחץ של חתונמי, המנגנון החרדתי שלהן מעוור את היכולת שלהן לראות את הדברים בצורה מאוזנת, ולווסת את ההתנהלות הרגשית שלהן, וחבל.
לסיכום
בשיקול לשדך בין מנור ובן, אומרים דני ויעל שמהות החיבור הוא שמתחת להבדלי הטמפרמנט יש הרבה מהמשותף, ושההבדל דווקא יועיל לשניהם. מנור תוסיף לבן שמחת חיים ובן יחבר אותה לקרקע.
יכול להיות שאולי אם שניהם היו יותר בטוחים זה היה עובד, מפני שלפחות ממה שראיתי, מה שהפריד ביניהם לא היה בהכרח ההבדל בטמפרמנט, אלא מה שדפוסי ההיקשרות שלהם הביאו יחד עם ההבדל הזה.