תקשורת מקרבת היא אחד מאבני היסוד של מערכות יחסים. עם זאת, דפוסי ההיקשרות שלנו ישפיעו על היכולת שלנו ליצר תקשורת בונה. אפשר לראות היטב איך זה בא לידי ביטוי בזוגות של חתונמי.
כמעט כל זוג בחתונמי הגיע לאותה מסקנה – ככל שיש תקשורת בין בני הזוג, ככה הקשר שלהם השתפר, וככל שהם לא הצליחו לתקשר, זה לא עבד.
הדוגמא הכי מובהקת לתקשורת שלא הצליחה, היא הקשר של לימור וליעד שלא הגיעו לקו הסיום. השניים כמעט לא הצליחו לנהל שיחה בלי שאחד מהם ייעלב או יתעצבן. לעומתם, מתן וגיא וגם מאי ומשה, הצליחו לייצר תקשורת בונה למרות הפערים, מה שבא לידי ביטוי גם בקשר ביניהם.
הרבה פעמים נדמה לנו שהבעיה היא התקשורת, ולכן אנו חושבים שאם נלמד לתקשר זה זה מה שיעשה את ההבדל. גם אני חשבתי פעם ככה, ועשיתי לא מעט קורסים בתקשורת מקרבת. הבעיה הייתה, שלמרות שהבנתי היטב איך זה אמור להתבצע בתיאוריה, הביצוע היה הרבה פחות מוצלח.
הסיבה לחוסר ההצלחה, נובע מכך שמה שהרבה פעמים מנהל את התקשורת שלנו, הוא דפוס ההיקשרות שלנו, ולכן תוכן השיחה עשוי להשתנות, בזמן שהמהות שלה חוזרת על עצמה.
אם ניקח כדוגמא את מעין ובן, מהות השיחה שלהם היא בדיוק הפער שבין הדפוס החרדתי של מעין לדפוס הנמנע של בן. ולכן זה לא משנה אם הם מדברים על הגעגועים שלו או על התכשיטים של סבתא, השיחה במהותה היא אותה שיחה: מעין רוצה לקבל הכרה, חשיבות וביטחון, ובן רוצה להנמיך את האש ולקבל מרחב תמרון גדול יותר.
איך דפוסי היקשרות משפיעים על התקשורת?
דפוס היקשרות נמנע
אנשים בעלי דפוס היקשרות נמנע, יעדיפו להמעיט בתקשורת שלהם באופן כללי. גיא ובן, מספרים שהם לא נוטים לשתף את עצמם בדרך כלל. בן מספר ממש בהתחלה, שהוא לרוב שותק וצובר ואז עוזב במפתיע.
למרות שאפשר להתווכח על ההתבטאויות שלו או לא לאהוב אותן, זה שהוא משתף את מעין בנקודת המבט שלו זה יתרון. מפני שאם הוא לא היה אומר שום דבר בכלל, אז באמת היה אפשר להגיד שהוא משלה אותה.
השיתופים של גיא, מאפשרים למתן להבין את הצד שלו. מתן לא חייב לאהוב או לקבל את זה, אבל הוא יכול לבחור אם לתת לגיא את הזמן או לא, מתוך הבנה של הצד השני. אם מתן היה יותר בטוח, הוא לא היה מפרש את הקצב של גיא כמשהו שקשור אליו או לאטרקטיביות שלו, והיה יכול להיות הרבה יותר נינוח.
מאפיין נוסף של דפוס נמנע הוא להגיד דברים בצורה מאוד ישירה, ולעתים אפילו בוטה. זה מאפיין את התנהגות הניטרול שלהם, שמטרתה להרחיק את בן הזוג.
אנשים בעלי דפוס נמנע יגיעו לשיחות לרוב מתוך מקום של ״מה הולכים לקחת ממני?״ או ״איך הולכים לקחת את החופש שלי?״. וזה מה שינהל אצלם את השיחה מתחת לפני השטח.
דפוס היקשרות חרדתי
לבעלי דפוס חרדתי צורך גדול באישור על ידי אחרים. מאחר וההערכה העצמית שלהם נמוכה, והם פוחדים לגרום נזק או לאבד את הקשר שיש להם, הם יבחרו בצמצום את הנושאים שאותם יבחרו לחלוק, בניגוד למשל לבטוחים, שישתפו הכל בלי בעיה.
בנוסף, בכל האמור לנושאים פחות נעימים, הם יבחרו בצורת תקשורת מצמצמת וילכו הרבה פעמים מסביב, במקום לדבר ישירות. הם יהיו זהירים מפני שירצו למנוע ככל האפשר תוצאות לא רצויות מבחינתם.
לרוב, התקשורת של הדפוס החרדתי תתאפיין או בזהירות יתר או בהתקפה. התקפה לרוב תגיע אחרי שהם ינסו להכיל ולקבל את הצד השני, ולהימנע מתקשורת, עד שהם יגיעו לסף שבו לא יוכלו לשאת את יותר.
מה שמנהל את הדפוס החרדית בשיחה מתחת לפני השטח הן מחשבות כגון: ״האם אני מספיק חשוב?״, האם רואים אותי?״ ו האם רוצים אותי?״.
דפוס היקשרות בטוח
אנשים בעלי דפוס היקשרות בטוח, ידברו על כל נושא, לא נוח ככל שיהיה. אין להם בעיה לפתוח כל בעיה, כמו גם להביע חיבה ולהגיד מה הם מרגישים. מאחר והם בטוחים בעצמם, וההערכה העצמית שלהם לא מושפעת מבן הזוג או הסביבה, הם לא לוקחים את הדברים אישית, ומסוגלים לנהל שיחה בגובה העיניים, תוך שהם מביעים את עצמם ואת הצרכים שלהם, באותה מידה שהם מסוגלים להיות סובלניים לעמדה של בן הזוג שלהם.
קטיה וליאור הם הדוגמא היחידה לזוג בטוח, וגם כשהם לא מסכימים, אנחנו לא רואים אותם נעלבים או עולים לטונים גבוהים בשיחה. תארו לעצמכם איך ליעד היה מגיב אם לימור הייתה אומרת לו משפט שקטיה אמרה לליאור כמו: ״אז אני צריכה למחוא לך כפיים?״
אז מה באמת חשוב?
תקשורת היא ללא ספק אחד מעמודי התווך של מערכת יחסים מוצלחת. העניין הוא, שמי שמתמקד רק במילים עצמן, או בניסוח, מפספס את מה שחשוב באמת, וזו העמדה שממנה אנחנו מנהלים את השיחה.
מה שהכי עושה את ההבדל בתקשורת שלנו, זו העמדה הפנימית שממנה אנחנו מגיעים. הניסיון האישי שלי, וגם של מתאמנות שלי מראה, שככל שהעמדה הפנימית בטוחה יותר, היכולת שלנו ליצור תקשורת מקרבת עולה בלי מאמץ.
למה אני לא מצליחה להיכנס לקשר זוגי ומה אני עושה לא נכון?
הרשמי וקבלי במתנה את המדריך של המדע החדש של דפוסי היקשרות רומנטיים
